דגנית פייקין בראודה – ייעוץ ואימון למנהלים ששואפים לתוצאות מעולות וחוויה של שמחה

מה עולה במחשבתך כשאומרים “ייעוד”? מה זה ייעוד בשבילך? מהו הייעוד שלך?

את החיפוש אחר הייעוד שלי התחלתי בגיל 29. בשנה שלפני המעבר לעשור השלישי של חיי, בלי לדעת שזה מה שאני עושה, התחלתי לשאול שאלות כמו:

“מה כבר הספקתי לעשות?”, ו”מה הלאה?”

“לשם מה?”

“מה אני בכלל אמורה לעשות בעולם הזה?”

“מה תכלית הקיום שלי?”

התחבטתי בשאלות האלו חודשים ארוכים, והבנתי שתכלית הקיום שלי היא “להשאיר כאן עולם טוב יותר מזה שמצאתי כשבאתי אליו“. בהמשך הדרך, התמקדתי, וחידדתי עם עצמי את האמירה הכללית הזו ל “לעשות את העולם הזה לטוב יותר עבור כמה שיותר אנשים “.

ובאמת, זה מה שאני עושה כל הזמן… העיסוק שלי בייעוץ ואימון מאפשר לי לעשות בדיוק את זה, וכל פעם שאני עושה את החיים בעולם טובים יותר למישהו, אני חווה חוויה עמוקה של הגשמה וסיפוק. ולא רק בעבודה, זו הוויית חיי, זו תכליתי.

עם השנים הרעיון של ייעוד הלך והתבהר בי, התפתחה בתוכי תפיסה לפיה כל אדם בא לעולם עם ייעוד, ואם ידע אותו יוכל לפעול בהתאם ולהיות מאושר.

לאחרונה פגשתי את תהליך “הצהרת ייעוד בפגישה אחת“ שמלמדים ערן אוליניק ודליה נקר. דליה וערן למדו את השיטה ישירות מטרי אי. בלף שפתחה אותה, והם מוסמכים ללמד את השיטה מטעמה.

במסגרת הקורס ל”הצהרת ייעוד בפגישה אחת” כתבתי את הצהרת הייעוד שלי. זה היה תהליך מאוד מרגש, מדוייק, ועכשיו יש לי ביד את הצהרת הייעוד שלי, שמעוררת בי רטט בכל פעם שאני קוראת אותה, הצהרה שמשמשת אבן בוחן וכיוון לכל מה שאני עושה:

הייעוד שלי בחיים הוא לתת ביטוי מלא ואותנטי לגדוּלה שבי ובאחרים, ולצור לנו חיים של הגשמה אושר והאהבה

לא היה פה תוכן חדש או לא ידוע. אני “מנגנת” את החיים בכיוון הזה כבר תקופה ארוכה. אך הניסוח המדוייק שמצהיר את המשמעות, מעורר בי השראה וכיוון מצד אחד, ומשמש כלי פרקטי ופשוט מצד שני, ובזה החידוש והעוצמה. הניסוח הבהיר והמדוייק של הייעוד משמש לי כלי ואבן בוחן לקבלת החלטות, מקור עידוד והשראה, “שמש” שמכוונת את דרכי. עכשיו אני גם מאמנת שמוסמכת לצור הצהרות ייעוד עם מתאמנים שלי (הסמכה מטעם Success Unlimited Network), ומתחילה להשתמש בתהליך מופלא ומקדם זה באופן מעשי.

אז מה עולה במחשבתך כשאומרים “ייעוד”?

מה זה ייעוד בשבילך? מהו הייעוד שלך?

כתבו לי על המחשבות שלכם על ייעוד בכלל, על הייעוד שלכם, או כל דבר אחר שמאמר זה מעלה.

לפני כחמש שנים התחלתי ללוות את אישי לתחרויות הטריאתלון בהן הוא משתתף.

לפני שנה הצטרפה אליו גם בתנו הקטנה, ארבל (12), וגם אותה אני מלווה.

למי שלא מכיר – מדובר בתחרות שבה שוחים, רוכבים על אופניים ורצים. יש מקצים שונים לילדים בגילאים השונים, ולבוגרים שני סוגי מקצים: ב”אולימפי”, שוחים 1500 מטר, רוכבים 40 ק”מ, ולקינוח רצים 10 ק”מ. ב”ספרינט”, עושים את חצי המרחק מכל מקצוע.

בכל פעם שבאתי לתחרות, עבר בי רטט של התרגשות. לראות את המוני המשתתפים (מאות, לרוב מעל 1000!), בבגדי תחרות (שבהתחלה נראה לי קצת מצחיקים) או בגדי ים, עם אופניים וקסדה על הראש, מספרים כתובים על הזרועות והרגליים. לראות אותם מזנקים למים, משפריצים לכל עבר, ואחר כך רצים אל האופניים, רוכבים, חוזרים, רצים… לראות אותם מגיעים לקו הגמר נוטפים זעה, מתנשפים, סחוטים – ומתאוששים תוך זמן קצר, מסתובבים שם זורחים ומרוצים בתחושה של נצחון. כל אחד עם הנצחון שלו, מי שעצם ההשתתפות זה נצחון מבחינתו, מי שנצח את עצמו ושיפר את יכולותיו, ומי שנצח את שאר המתחרים ויעמוד על הפודיום (יש לי איש אחד כזה בבית, שחוזר כמעט מכל תחרות עם גביע)…

רק מלצפות בהם נגמר לי האויר.

בכל פעם שהייתי שם, חלפה בי לשניה המחשבה שבא לי גם להיות חלק מזה, ותוך פחות משניה דחיתי את המחשבה השערורייתית הזו על הסף. אתם מכירים את הקולות האלו? “על מה אני מדברת?” “הרי אין לי אויר בשביל 100 מטר” “אין לי את הגנים הדרושים” “אני פוחדת מגלים, לא יכולה לשחות בים” “משוגעים, לשחות במים קרים כל כך”…

בחודש אפריל 09, בתחרות שהתקיימה בעמק הירדן (שם שוחים בכינרת), שוב דגדג לי בבטן, הפרפרים הסתובבו בגוף ושוב חלפה בי המחשבה שגם אני רוצה. רוצה לעמוד שם עם כולם, לשחות, לרכב, לרוץ –  לעשות את זה! להוכיח לעצמי שאני יכולה! ושוב, ההרגל והמחשבות האוטומטיות קפצו עלי. “מה פתאום? על מה את בכלל מדברת?…” הפעם, הייתי מספיק מודעת וערנית לכך שהדפוס הזה חוזר על עצמו, וידעתי להגיד לעצמי: “רגע, את רוצה את זה? אז קדימה! לעבודה!”

והמאמנת (life coach)  שבי נכנסה לפעולה.

אמרתי לעצמי משהו שאני אומרת לעיתים למתאמנים שלי:

תרוצים למה לא – יש בשפע. תמיד.

כדי לעשות אנו זקוקים לסיבה אחת קטנה – למה כן!

והסיבה שלי היתה, כי אני רוצה!

דבר ראשון – הכרזתי לעולם בקול רם. זאת אומרת, הכרזתי בפני המשפחה שלי. הודעתי לעדי, אישי, ולבנותינו שהיו איתנו שם, שאני עומדת להשתתף בטריאתלון באילת!

היתה שם הרבה התרגשות. עדי שמח עד מאוד, הבנות לא הבינו מאיפה זה בא ומה פתאום? ולי נוצרה החלטה נחושה ומחוייבות  – טריאתלון באילת!

דבר שני – מיד כשהגענו הביתה, לקחתי דף, ובניתי לי תוכנית התקדמות אותה גזרתי מהמטרה אחורה. בטבלה שחולקה לשלוש עמודות: שחיה, רכיבה, ריצה, ולשש שורות (כמספר החודשים שהיו לי) רשמתי בשורה הראשונה את המשימה הנדרשת: 750 מטר שחיה, 20 ק”מ רכיבה, 5 ק”מ ריצה, בחודש נובמבר 2009. בשורה מתחת רשמתי מה אני צריכה להיות מסוגלת חודש אחד קודם, וכך התקדמתי עד לשורה התחתונה: מה אני צריכה לעשות תוך החודש הקרוב.

תוך החודש הראשון צריכה להיות מסוגלת לשחות 400 מ’, לרכב 3 ק”מ, ולרוץ… 500 מטר. אתם לא יכולים להבין כמה זה היה מאתגר באותו זמן! הגדולה של התוכנית הזו היא בכך שהיא הופכת מטרה שנראית בכלל בלתי אפשרית (אני אשחה ארכב וארוץ כאלו מרחקים? אני, שלא יכולה לרוץ ברציפות יותר מ 100 מטר?) לאפשרית. כי החודש, כל מה שנדרש ממני זה לרוץ 500 מטר. מאתגר? כן! אפשרי? גם כן!

והתחלתי להתאמן. לבד. בעקשנות.

השיפור היה מדהים, מפעים! תוך חודשיים היעדים בטבלה השתנו (גדלו), וגם נוספו להם זמנים… נכנסתי לאתר הטריאתלון, בדקתי את הזמן הממוצע שנשים בגילי עשו בתחרות הקודמת באילת, והצבתי לעצמי את הזמנים הללו כחלק מהיעדים שלי. לקחתי כמה שעורי שחיה עם ערן תומר ממיתר, שבמקצועיות רבה ובנעימות עזר לי לשפר את סגנון השחיה שלי ואף לימד אותי לשחות חתירה! לימד אותי להכניס את הראש למים (איזה פחד!), לנשום בהתאמה עם תנועות הגוף (לא יאומן שזה אפשרי!). ויחד עם היכולת הגופנית שהלכה והשתפרה, השתפר הבטחון ביכולת שלי, ועלה מפלס השמחה. ממש כך.

יומיים לפני התחרות באילת ההתרגשות היתה רבה. הציפייה הציפה אותי באדרנלין. תרגלתי את התחרות כולה – בדמיון. רואה עצמי שם, חוצה את קו הגמר עם חיוך ענק של גאוה, סיפוק, התחושה הנהדרת ש”עשיתי את זה”.

בבוקר התחרות התרגשתי כל כך… בקושי יכולתי לאכול את ארוחת הבוקר החשובה כל כך. התלבשתי, התמרחתי (נגד שמש), עדי כתב לי את המספרים על הזרועות והרגליים, ו.. קדימה לתחרות. זנקתי לים יחד עם למעלה ממאתיים הנשים שהתחרו במקצה הספרינט. שחיתי והופתעתי לגלות שבשחיית חזה טובה אפשר לעקוף חותרות נמרצות… יצאתי מהמים ורצתי לשטח ההחלפה. התארגנות מהירה (האמת, לא בשיא המהירות כי זה היה קצת זמן לנוח…) ויצאתי עם האופניים. היתה רוח חזקה מאוד, והרכיבה בכביש הערבה לכיוון צפון היתה קשה ביותר. הגוף מתאמץ, סביבי רוכבים רבים שעוקפים אותי, ואני – מחייכת! מבסוטה! כשהגעתי לנקודה שבה מסתובבים חזרה, אחרי 10 ק”מ של רכיבה קשה עוד מצאתי את הכוח והרוח להתבדח עם מי שעמד שם וכיוון אותי להסתובב.  הדרך חזרה, כשהרוח בגבי, עברה בקלות ובחצי הזמן, בהתרוממות רוח ובשמחה שהציפה אותי, תחושה שפשוט אין מילים לתאר. האם זה מה שמרגישים כשלוקחים “משהו”??? האם לזה מתכוונים כשאומרים שהמח מוצף אנדורפינים? לא יודעת מה זה היה – אבל זה היה פשוט אקסטטי! מדהים! הגעתי עם האופניים חזרה ויצאתי לריצה. גם כאן הרוח הכתה בפנים (חצי מהדרך), השרירים כבר כאבו, הגוף לא רצה להמשיך, אבל הראש ניצח! מאוד עזרו לי אנשים טובים ואהובים שעמדו לצד הדרך והריעו, עודדו, המריצו אותי. הגעתי לקו הסיום, מאושרת וגאה עד מאוד.

איזה WOW ענק!

איזה הישג, איזה כייף אדיר! סוף סוף הבנתי מה ממריץ את כל ה”משוגעים” האלו למאמצים גופניים כאלו. וכן, אין ספק שאמשיך. המטרה הבאה, טריאתלון עמק הירדן, בפחות משעתיים!

ולמה אני משתפת אתכם בחוויה המעצימה הזו שלי? כי אני מאמינה שיש בה אפשרות לעורר השראה. שיש בה דוגמא חיה ומרגשת לתהליך של פריצת דרך, של שחרור מהרגלים מגבילים, של הגשמת חלומות! זו דוגמא נהדרת לכך שכל עתיד נוצר קודם כל במחשבה, בדמיון, וכל דמיון או מחשבה שאולי נראית לנו דמיונית – אפשר להפוך לעתיד גשמי.

אני בטוחה שגם אתם יכולים!

אני מזמינה אתכם לכתוב לי דוגמאות לפריצת גבולות משלכם, או כל תגובה אחרת  לחוויה הזו.

תגיות: אושר, מחשבה בוראת מציאות, נצחון, סיפוק, פריצת גבולות, פריצת דרך

פורים ממחיש בצורה מופלאה ומאוד פשוטה ומובנת, איך דמיון הופך למציאות. איך אפשר להמציא את העתיד, ולהפוך אותו למציאות!

הילדים (ולא רק!) עסוקים שבועות בחיפוש אחר רעיון. במחשבות, דיונים, בדיקות, עד שמגיעים לגיבוש של רעיון לתחפושת. אחרי גיבוש הרעיון, אחרי שהם רואים בדמיון בדיוק איך זה צריך להראות, הם מתחילים להפוך את התמונה הדמיונית הזו למציאות. מחפשים בגדים, אביזרים, גוזרים, מדביקים, שולחים את ההורים לקניות, הופכים את הבית לסדנת יצירה.

אצלי בבית, בימים שקודמים לפורים, קדחת היצירה בעיצומה. שולחן האוכל הופך לשולחן עבודה, מסביב פזורים ספוגים, צבעים, מספריים, דבק, חוטים ושאר אמצעי יצירה. בואי, תמדדי, שבי, עמדי, שוב פעם, מהתחלה… ומתוך כל חדוות היצירה הזו צומחת תחפושת מקסימה. וגם אם היא לא בדיוק 1:1 מה שהיה בדמיון, הרי שהיא הגשמת חלום, הפיכת תמונת עתיד דמיונית – למציאות!

תראו איזה דמיון הפך למציאות אצלנו השנה:

וכמו שלכבוד פורים אפשר לדמיין משהו ולהגשים אותו, להפוך אותו למציאות, כך אפשר גם בכל תחום אחר בחיים.

כל שנדרש הוא:

1. לראות את הדבר באופן מפורט ובהיר בעיני רוחנו,

2. להחליט שזה מה שאנו רוצים,

3. לתכנן באופן מפורט איך זה הולך לקרות,

4. לפעול!

הקושי בדרך כלל פוגש אותנו בצעדים האחרונים. פעולה… אנו טובים מאוד בדמיון, אנו טובים מאוד בלפנטז, אלא שכדי לצור את המציאות אליה אנו שואפים, בתוכה אנו רוצים לחיות, עלינו לפעול. לעבוד. לנוע. וכאן רובנו מתקשים.

האם זו חוויה מוכרת לך? האם גם את נתקעת בשלב הביצוע? האם אתה עוזב כנדרשת פעולה? אם כן, ואם זה דפוס שהגיע הזמן לשנות – הנה כמה טיפים:

1. דמיינו את העתיד הרצוי הזה באופן הכי מפורט וחי שאתם יכולים. דמיינו בדיוק איך זה נראה? איך אתם מרגישים במציאות הזו? איך נראים חייכם במציאות הדמיונית הזו? איך זה משפיע על היקרים לכם? הפעילו את כל החושים וחוו את המציאות הזו ממש כאילו היא כבר כאן.

2. אם התמונה והחוויה שהיא מעלה בכם מרגשת אתכם, מרטיטה בכם משהו, כנראה שזה עתיד שאתם באמת רוצים להתאמץ כדי להגשים אותו (סיבה טובה להחליט שזה מה שאתם רוצים!)

3. דמיינו את עצמכם בתוך העתיד הרצוי הזה, ושאלו את עצמכם: “מה עשיתי כדי להגיע לכאן/לזה?” בנו תוכנית מפורטת, שאם תפעלו על פיה תסגרו את הפער בין המצב הקיים היום לבין המציאות הנהדרת שאתם רוצים לייצר לעצמכם. בהתאם למרחק הזמן שעליו חשבתם, בנו תוכנית ברמה של שנים / חדשים / שבועות / ימים או אפילו שעות – מה עליכם לעשות בכל פרק זמן, לאילו תוצאות עליכם לגרום.

4. ספרו לאנשים שיכולים לתמוך בכם, או לכאלו שיושפעו מהעשיה והתוצאות שלכם, על התוכנית ועל המטרות שלכם. מהלך זה יעצים את המחוייבות שלכם לעשייה, ואולי ישיג תמיכה ועזרה מהסביבה.

5. תלו את התוכנית במקום שתפגשו ברמה יומית, וקבלו החלטה נחושה – לעשות! לבצע! כשהתוכנית “מפורקת” למקטעים, וברור לכם מה תעשו היום / השבוע / החודש כדי לקדם ולצור את העתיד, את החלום שלכם, זה הופך להרבה יותר קל.

ואם אתם זקוקים לעזרה כדי להתקדם – בקשו אותה. בקשו אותה באופן מפורש ממי שאכן יכול לתת אותה. מבני הזוג שלכם/ מההורים / הילדים / החברים / העמיתים / המנהלים / הכפיפים / מאמן / מטפל / או כל אחד אחר שיכול לתת לכם בדיוק את הדבר שלו אתם זקוקים.

זכרו – “All that we are is a result of what we thought” (את זה אמר הבודהה, כך קראתי). חשבו טוב, ותרגמו המחשבות לפעולה!

בהצלחה!

תגיות: הגשמה, תמונת עתיד

יו – הו / אי – הא / ועוד כל מני מצהלות שמחה !

אחרי המון זמן של מחשבות על הצורך (או כורך) להקים אתר משלי,  אחרי תקופה ארוכה של מחשבות, והבנה שאני חייבת להיות כאן סוף סוף.

אחרי שאספתי ערמות של טיפים חינמיים ואמרתי לעצמי ש”או-טו-טו אשתמש בהם ואבנה אתר, רק שיתפנה לי איזה יום”, עבר עוד ועוד זמן – ושום דבר לא קרה.

אז מה הסיפור? מה היה כל כך קשה ולמה זה לא קרה קודם? ? …

מסתבר שהיו שם המון פחדים, מחסומים,  חששות, צידוקים ורציונליזציות . נסיון עבר כואב ומתסכל של מפגשים עם האינטרנט, בהם ישבתי מתוסכלת מול המסך, לא מבינה למה לא מצליחה להגיע בדיוק לאן שרוצה, או לא יודעת לחזור למקום שהייתי בו קודם, פחד סתום מפני העולם הוירטואלי הזה, עמדות ותפיסות שמתריסות וקוראות כנגד כל העולם הזה (האינטרנט) כמו “לא סובלת את הדבר הזה” ,”זה מגביר את הניכור”, “אנשים לא מחפשים מאמנים באינטרנט” ועוד ועוד ועוד…

זהו מצב שמנהלים, ואנשים בכלל, פוגשים כל הזמן. יש לנו כוונות / רצונות לעשות משהו, ויש כוח אדיר בתוכנו שמונע מאיתנו לפעול.

אז מה? “הסנדלרית תלך יחפה”?   האם אני, המאמנת של מנהלים ששואפים לתוצאות מעולות וחוויות של שמחה, מאמנת שמאפשרת לאנשים להסיר מחסומים, להתמודד עם פחדים, לתת עצמם רשות לפעול בעוצמה ולהשיג תוצאות – אתן לפחדים שלי להמשיך ולחסום אותי?

שאלתי את עצמי את כל השאלות ששואלת מתאמנים שלי, ומצאתי מה הדבר שיעזור לי להתגבר, מה הדבר שיאפשר לי סוף סוף להיות פה. ואחרי שמצאתי את התשובות עשיתי את הדבר החשוב ביותר – עשיתי.

נתתי לעצמי מתנה: קורס הקמת אתרים של לילך דרור מ”מגרות”. ביום אחד מרוכז (ומציף מאוד) אני מקבלת את כל המידע שצריכה, עם ליווי צמוד ובוטח, והנה אני כותבת את המאמר הזה בהפסקת הצהריים, כי כבר אני “באויר”, ומתאמנת בהעלאת חומרים לאתר שלי.

אני יודעת שיש לי עוד המון עבודה – לעצב, לכתוב, לנהל את הדבר הזה, אני גם יודעת שהיא תעשה בכייף והתלהבות. עכשיו כשאני כותבת על כל זה, אני מתרגשת עד מאוד! (ואיזה כייף להחליף את פעימות הלב של פחד ודחיינות, להולם לב של התרגשות ושמחה).

אז הנה אני, בונה את העתיד שלי, ומזמינה אתכם להצטרף אלי.

מזמינה אתכם לחשוב על העתיד שלכם, ולפעול בעוצמה ובהנאה רבה להגשמתו!

אשמח מאוד לקרוא על פריצות המחסומים שלכם או כל מחשבה ורעיון אחר שעולים בכם בעקבות קריאת הסיפור של הקמת האתר שלי.

תגיות: אושר, להפוך מחשבה למציאות, סיפוק, פריצת דרך, פריצת מחסומים